כשאנו צופים במשחק כדורגל בליגה הישראלית, ולאחר מכן רואים משחקים באירופה, הפרשנים מדגישים בעיקר את הפערים הגדולים. הם מתייחסים לקצב המשחק (ובצדק), לשיטת המשחק וליכולות האישיות של השחקנים באירופה. מומחים רבים, הן בישראל והן באירופה, מסכימים כי הטכניקה של השחקן הישראלי טובה מאוד, אך הפער העיקרי הוא בפיזיות. האם זו באמת הסיבה העיקרית, או שיש גורמים נוספים? וכיצד ניתן לאזן חוסר בפיזיות ובנתונים פיזיים?
כאשר מאזינים לפרשנים, רבים מהם שחקני עבר או מאמנים, עולה לא פעם ביקורת על חוסר הדיוק של שחקנים ישראלים בפרטים הקטנים. למשל, שחקן נבחרת ישראל שמקפץ שלוש פעמים כדי לנגוח לשער אך לא קופץ בתזמון הנכון; שחקן אחר שמסתובב ובועט מספר פעמים לכיוונים שונים אך אינו מצליח לדייק; חלוץ שמבקיע שערים אך ניצול ההזדמנויות שלו נמוך ונכנס לנבדל פעמים רבות – ואף היה בנבדל שש פעמים במשחק אחד; בלם מוביל שאינו מצליח לנגוח כדור ארוך שעובר מעל ראשו.
מה עומד מאחורי כל התופעות האלו? מה המשותף להן? האם זו באמת בעיית פיזיות, או שמא מדובר בבעיות אחרות, כמו הבנת משחק, קבלת החלטות, ריכוז, או אולי אפילו חינוך ותרבות כדורגל? ייתכן שהפערים בין ישראל לאירופה אינם מתחילים בשיטת המשחק, אלא דווקא בפרטים הקטנים הללו – ודווקא בהם יש להתמקד.