"אנחנו בעין גדי, אח שלי גוייס למילואים, היום הוא יצטרף ללחימה. אנחנו פה כקהילה מתאבלים ביחד על המספרים הקשים. כולם שמעו מה קרה בקיבוץ בארי, זה לא להאמין. יש פצועים, חברי משפחה פצועים. אין מילים שיכולות לתאר", הדגישה, ושיתפה על המחשבות שליוו אותה במהלך השהייה בממ"ד תחת מצור המחבלים: "אפשר רק לחשוב, לא נשאר אלא לא לחשוב. כל מה שעשינו זה ישבנו וחשבנו, והיה שלב שחשבנו שזהו, נפרדנו אחד מהשנייה ואמרנו כמה אנחנו אוהבים. אבל מתפללים, שלחנו הרבה אנרגיות טובות שנצא מזה בחיים, לא יודעת אם האמנו, שמענו צרחות מהשכונה".
המשיכה דפנה, והסבירה: "המחשבות רצות ובשקט, ישבנו בשקט, בחושך. כיבו לנו את החשמל, לא היו לנו טלפונים. היו כמה שעות לא דיברנו". באשר למציאות שפקדה את הקיבוץ בעקבות מתקפת הטרור, אמרה: "עדיין לא הוציאו את הפרסומים רשמית, כמובן שאנחנו יודעים מי נהרג. אנחנו לא יודעים שום דבר על אנשים חטופים. תחושות קשות סביב הדבר הזה, זה חברים טובים שלנו, חברים של המשפחה. שכונות שלמות שנמחקו, קשה לדמיין את הקיבוץ ככה. היה לנו יום הולדת לקיבוץ, היה לנו ערב של שירים וסיפורים. בדיעבד זו הייתה מסיבת הפרידה שלנו".
"זה היה החג שלנו, חג של בארי. באנו לחגוג, לשיר ביחד שירים ישראליים, לספר סיפורים. רוב האנשים כבר לא איתנו היום. הייתה מלחמה קשה עד שצה"ל נכנס לקיבוץ. שמענו כמות של יריות, חשבנו שזה הצבא, לא האמנו שזו כיתת הכוננות האמיצה שלנו שנלחמת מול עשרות מחבלים שנכנסו והם מגינים על הבית. הם הצילו הרבה חיים תוך חירוף הנפש של עצמם. זה ממש הביטוי הגנה על הבית מה שהם עשו הגיבורים האלו", סיכמה, "כמובן שאנחנו רוצים לחזור הבייתה, אף אחד לא רוצה להיות פליט בארצו, ובארי זה הבית שלנו. זה המקום שלנו. אנחנו רוצים לשקם אותו, אבל לאט לאט. אנחנו מחכים שהקיבוץ יהיה קודם כל מקום בטוח לחזור אליו. אנחנו מאוד סבלניים בנושא הזה".