במסדרונות מלון יערים בהרי ירושלים מתרוצצים עשרות עובדים סוציאליים ומערך בריאות הנפש, יושבים עם עשרות הילדים והוריהם שפונו מאזור עוטף עזה, מקשיבים ומעודדים את רוחם. מנסים לתמרן ולא להחזיר את הטראומה והמראות הקשים שנצרבו בהם.
"הייתי מעדיף שהם בכלל לא יתראיינו", אומר לי בכנות אחד מהעובדים הסוציאלים, "הכל רגיש וצריך לא להציף את הכל מחדש". ביקשתי את עצתו, והוא שיתף אותי במקצת מהידע שרכש.
אחדים, על כל פנים, מוכנים לספר. מ', תושבת קיבוץ עין השלושה סירבה בתחילה להתראיין, אך כעבור דקה חזרה אליי והבהירה: "חשוב לי שהעולם ידע, שעם ישראל יבין, שהחיילים שיוצאים לקרב יבינו. תשתף: נעשה פה טבח בקנה מידה בלתי נתפס, הם לא ריחמו על אף אחד, לא זקנים, לא ילדים ולא נשים. רוע שלא ברא השטן. אני הצלחתי להינצל, וגם המשפחה הגרעינית שלי – אבל כל כך הרבה, כל כך הרבה נשחטו, נשרפו בעודם חיים", אמרה. "אני לא יודעת אם נוכל להשתקם מזה, שתהיה תקומה. דבר אחד אני יודעת, אסור שלעזתים תהיה תקומה, שהם יתחרטו עד אחרון הימים שלהם, ועדיף מתחת לאדמה, על הרגע שהם עשו את זה. נהרות של דם הם שפכו".
"חששתי מהנורא מכל, שכל המשפחה תימחק לי מול העיניים ואני יחד איתם ואין לי איך למנוע את זה", סיפרה מ' על שעות וימי האימה תחת מתקפת חמאס. "לאט לאט אני מצליחה להרגיש פה שאני שולטת במצב. עכשיו זה להעריך מחדש את כל החיים שלי, סוג של לידה מחדש – וזה או להתחפר בזוועות או להרים את הראש ולעודד את השאר, אני בוחרת בדרך השנייה".