חדרי התקשורת באצטדיוני הפרמייר ליג מרשימים, אך האמירויות הוא מקום מיוחד במינו, מעין קומה רחבה עמוסה באיזורי כתיבה, זהו המקום שבאופן קבוע אנשי התקשורת- זרה ומקומית כאחד- מתכנסים שעות לפני המשחק ומחליפים חוויות. זהו המקום בו חברויות נוצרות, החלפת מידע (מקצועי ואישי בו זמנית) מתבצעת ובעיקר זהו מקום עמוס הומור והווי. מימינך מפיקי הפרמייר ליג שמנסים לתאם זמנים וזויות צילום אידיאליות, ומשמאלך מרטין קיאון ותיאו וולקוט מדברים באופן חופשי ומתדיינים היכן היה בעבר המקום הראוי ביותר בלונדון לחגיגות זכיה בגביע משמעותי.
זהו המקום האידיאלי ליצירת קשרים, בניית מערכות יחסים, מקום בו לא משנה מאיזו תחנת טלוויזיה הגעת- אתה מרגיש מוזמן ובנוחות, אך ביום ראשון האחרון- זה גם היה המקום בו חששתי מכל להגיע אליו. רק חיפשתי פינה שקטה בקצה החדר לשוחח עם עורך השידור שלי מהארץ, לחשוב בצוותא איך עדיין מצליחים לעמוד במשימה ולדווח מלונדון באופן מקצועי שיהלום את הלך הרוח המקומי באופן הראוי ביותר. לראשונה בקריירה שלי, ניסיתי להימנע משיחות עם קולגות, משימה שכשלה (לשמחתי) באופן מיידי כשמן הרגע הראשון בו התיישבתי, הוקפתי בדמויות ובחברים ששאלו שוב ושוב באופן הכנה ביותר, 'איך המשפחה שלך בישראל עכשיו?'.
זאת שאלה פשוטה שנשאלתי בכל הזדמנות מן הרגע שנכנסתי לאצטדיון ונשאלה על ידי הקולגות מרקע מקצועי מגוון. החל מיאן מולבי, שחקנה לשעבר של אייאקס וחברו של רוני רוזנטל בימי ליברפול, המשמש כבר שנים כפרשן הערוץ הדני, צוות השידור של סקיי ספורטס המקומית, יאן אגה פיורטופט- חלוצה הנורבגי לשעבר של סווינדון ומידלסברו וחברו הקרוב של אלפי הולאנד, אביו של ארלינג, שדרי NBC האמריקאית ובעיקר מפיקי הפרמייר ליג המקומית ששיתפו אותי בכנות על כך שהיו משוכנעים שלא אגיע לדווח מהמשחק לאור המצב בארץ והנסיבות המורכבות.