משה צורי כועס. הוא בן 61, נולד וגר בקריית שמונה, עבר בה את כל המבצעים והמלחמות, ועכשיו הוא רואה את הישובים מסביב מפונים בזה אחר זה על ידי מדינת ישראל, חוץ מבני עירו, שחלקם הגדול התפנה כבר, אבל מאחור נשארו החלשים, הזקנים, הנכים ומיעוטי היכולת, שמחכים למושיע שיוציא אותם משם.
כששוחחתי אתו הבוקר ב-104.5 רדיו צפון, קולו נשבר. "לפחות תפנו את הקשישים, אנשים זקנים, מסכנים, תפנו אותם ואחר כך תתחשבנו על קופת העירייה – המדינה צריכה לקום עכשיו לעשות מעשה. מה קורה פה אני לא מבין. יש אוכלוסייה חלשה, איפה הם יושבים? הם יושבים במקלט או בתוך הבית, ובזה זה נגמר. אני רוצה שהממשלה שלנו לא תשים אותנו בסימן שאלה, אנחנו לא סוג ב'".
אוצר המילים של "אזרחים סוג ב'", מתאים לשנים בהן היתה קריית שמונה שייכת למגזר המפוקפק של "עיירות הפיתוח", העיירות הקטנות שהוקמו בפריפריה במהלך שנות ה-50' ויושבו בעולים חדשים. במשך שנים הן הוזנחו, תושביהן סבלו ממצוקה כלכלית ופערים חברתיים שהלכו והתרחבו, והשפיעו על תדמיתן הנמוכה.
מאמצע שנות ה-80', הקדישה מדינת ישראל אמצעים רבים כדי לטפל ולצמצם אותן, ונדמה היה שבעזרת תשתיות של כבישים, רכבת ותחבורה ציבורית טובה, ניתן יהיה סוף סוף לחבר את הפריפריה למרכז.