הימים העצובים, אלו שבין יום השואה ליום הזיכרון מלווים בתחושת מועקה, ימים של דאון אחרי ההיי של פסח. כובד האומה מונח על כתפנו ואחרי סיפורי שואה ושכול, אפילו התקומה נראית פחות אטרקטיבית. השנה נראה כי אלו ימים קצת יותר קשים מבעבר. אולי זה פוסט קוביד בלו, אולי זה אבק באוויר או קולות מלחמה, בכל מקרה יש באוויר תחושת ריקנות מהולה בשעמום כללי וחוסר חשק לאינטראקציות עם העולם החיצון.
ימי הדיפרסיה הגיעו אל סופם והנה עומדת בפתח המאניה הלאומית – יום העצמאות, יום בו כל ישראלי נידון להיות שמח. ביום כזה אני מודה לעצמי שבחרתי במקצוע הכי טוב בעולם ובכוונתי לגייס את כל יכולותיי כדי לנסות להרים את מפלס מצב הרוח בעזרת כלי עבודה בסיסי – יין.
ישנם יינות שגורמים לנו לחשוב, להרהר, לתהות על טיבם ועל קיומנו בעולם. יש יינות שמעוררים זיכרונות ילדות, מקומות רחוקים או אנשים שעברו בדרך ויש יינות משמחים. יינות שמהשלוק הראשון מצהירים "באנו לעשות שמח" ובזכותם העולם נראה הרבה יותר וורוד. כוס אחת של יין משמח שווה הרבה יותר מכדור אחד של ציפרלקס , כאלה אני צריכה כאן ועכשיו. אסקפיזם Here we go!