משבר החטופים הישראלי בעיצומו וכבר מסתמן כאירוע הגדול ביותר בעולם המודרני בו מוחזקים אזרחים כבני ערובה. גם מקבילים אליו בשנים האחרונות בטלים בשישים לעומת גודלו והמורכבויות הטמונות בו. בין הבולטים במקביליו הוא אירוע חטיפת 52 דיפלומטים ואזרחים אמריקאיים באיראן עם תחילת המהפכה, שהוחזקו 444 ימים בשבי עד ששוחררו בעסקת שבויים בינואר 1981 – בידי ממשלה, ולא בידי ארגון טרור רצחני.
כשפרצה המלחמה באותה שבת ארורה והחלו להתברר מימדי האסון וכמויות החטופים והנעדרים, במדינת ישראל בכלל לא היה מתאם שבויים ונעדרים בתפקיד. ירון בלום, האחרון שהחזיק בתפקיד, עזב אותו לפני יותר משנה, וגם המחלקות במערכת הביטחון שעוסקות בימים כתיקונם באית"ן ובשו"ן, איתור נעדרים ובסוגיות שבויים, לא יכלו להכיל צונאמי של 3,200 נעדרים וחטופים חדשים בבוקר אחד, עם ידיעה מוחלטת שרבים מוחזקים בשבי החמאס ומולכים ברחובות הראשיים של רצועת עזה באין מפריע.
בצהרי 7 באוקטובר מונה תא"ל (במיל') גל הירש לממונה על סוגיית השבויים והנעדרים ותחתיו נוסדה בן לילה "מפלצת" עבודה, שקמה ללא קיבולת ודאית ועם אתגרים שאת מימדיהם ככל הנראה עדיין אומדים. אחת ההנחות הראשונות עם פתיחתו הייתה בכלל ההבנה שלא יספיק להוביל כאן את המשא ומתן לשחרורם אלא להכיל תהליך ארוך טווח עם סוף לא ידוע, אירוע בינלאומי ואולי החשוב ביותר – עם רגש לאומי גדול.