הוא גר בבארי מאז הולדתו. אביו היה ממקימיו. "אני אחזור ראשון לקיבוץ. לא חושב פעמיים. זה הבית שלי, אין לי מקום אחר. אבל אני לא רואה איך המדינה יוצרת מצב שאחזור ואדע שלא מתחבא לי מחבל בתוך הבית, במחסן, בשיח, במדרכה, על הגג", הוא מבטיח. תוך כדי המשפט, הוא מהסס. נראה שמשהו באוטומטיות, בגאווה של תושבי העוטף להכריז כי לא יזוזו הצדה, נסדק. "אני אומר שאחזור אבל כשאני חושב פעם שנייה, שומע על הסריקות שמתקיימות כמה ימים בלי הודעה 'הקיבוץ בידינו'… גם כשייתנו ודאות, איזה ודאות ייתנו בדיוק? מאות מחבלים נכנסו בגדר הכי בטוחה עם החיישנים והמצלמות וחגגו לנו בקיבוץ. איזה ביטחון יהיה לי? אבל אין לי לאן ללכת".
לגלברד חשוב להזכיר את שחקני הפועל תל אביב בכדורסל, תומר גינת, בר טימור וגיל בני, ששמעו על אוהדי הקבוצה הנמצאים במלון והגיעו לעודד. אחרים לא עשו זאת. "אין לנו רכבים, בגדים, אוכל, כסף. יש לנו, אבל כבשו לנו את הבית. אני לא אמור לממן את ההימלטות שלי. נכון, כרגע אנשים טובים תורמים. אבל למה זה צריך להיות ככה? למה המדינה לא דואגת לנו?", הוא מאשים. "יש פה נציגת משרד הרווחה שמקשיבה לנו, אבל איפה שאר השרים והמשרדים? מה הם עושים במלחמה אם לא לעזור לנו, לאנשים שבמצוקה? יודעים שאנחנו פה במלון ואף נציג ממשלתי מלבד הרווחה לא הגיע".